החלטה בתיק בש"פ 2806/14

1.        לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 13.4.2014, במ"ת 8701-02014, שניתנה על-ידי כב' השופטת ש' בן שלמה, בגדרה הוחלט לשחרר את המשיב ממעצר בתנאים מגבילים.

רקע והליכים קודמים

2.        נגד המשיב הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, המייחס לו עבירות אלה: קשירת קשר, מתוך מניע גזענות או עוינות כלפי ציבור, לפי סעיף 499(א) יחד עם סעיף 144ו לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); הצתה בצוותא חדא, לפי סעיף 448(א) רישא ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין; השחתת פני מקרקעין בצוותא חדא, מתוך מניע גזענות או עוינות כלפי ציבור, לפי סעיף 196 ביחד עם סעיף 29 וסעיף 144ו לחוק העונשין; ניסיון הצתה בצוותא חדא, לפי סעיף 448(א) רישא יחד עם סעיף 29 וסעיף 25 לחוק העונשין; ניסיון היזק בזדון בצוותא חדא מתוך מניע גזענות או עוינות כלפי ציבור, לפי סעיף 452 יחד עם סעיף 29, סעיף 25 וסעיף 144ו לחוק העונשין; והפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 28(א) לחוק העונשין.

3.        בכתב האישום נטען, כי ביום 18.11.2013 בשעות הלילה, בביתו של יהודה לנדסברג (להלן: לנדסברג) בחוות גלעד (להלן: החווה), קשרו המשיב ולנדסברג קשר, לצאת באישון הלילה לפעילות הצתה והריסה של רכוש השייך לתושבי כפרים פלסטינים הסמוכים לחווה "וזאת מתוך מניע של גזענות או עוינות כלפי ציבור". עוד נטען, כי טרם יציאתם לפעילות זו, החליטו המשיב ולנדסברג להציע לאדם שלישי, יהודה סביר (להלן: סביר) לחבור אליהם, והוא הסכים להצעה והצטרף לתוכנית הקשר.

           לאחר זאת, נסעו השלושה מהחווה ברכב, כשהם מצויידים בחומר דליק, ועצרו ליד בית בתהליכי בניה, המצוי בכפר הפלסטיני מדאמה. נטען, כי השלושה "או מי  מהם" ניסו להצית ערימת לוחות עץ ועמודי טפסנות שהיו במקום, וכן ניסו לפגוע במזיד בקורות המבנה באמצעות אבן, אך לא הצליחו לגרום לנזק משמעותי.

             בהמשך, החליטו המשיב וחבריו לצאת לפעילות דומה בכפר הפלסטיני פרעתא. הם הצטיידו בחומר דליק, בגפרורים, בכיסויי פנים, בכפפות ותרסיס צבע, לצורך ריסוס סמלי מגן דוד באיזור הפעילות. בסמוך לשעה 02:30, יצאו השלושה מהחווה וצעדו  רגלית לכפר פרעתא, ולאחר שהתקרבו לכפר, הם כיסו את פניהם בכיסויי פנים וחבשו כפפות לידיהם. לאחר סיור בכפר, הבחינו השלושה כי ליד אחד מבתי הכפר חונה משאית מסוג וולבו וכן מכונית מסוג מרצדס. נטען בכתב האישום, כי השלושה החליטו להצית את שתי המכוניות, והם חילקו את התפקידים ביניהם, באופן שהמשיב ירסס סמלי מגן דוד; סביר ישפוך חומר דליק על כלי הרכב; ולנדסברג יצית את הבערה באמצעות גפרורים. ואכן, לפי כתב האישום, כל אחד מהשלושה ביצע את חלקו, ולאחר הצתת המכוניות וריסוס סמלי מגן דוד על חומת אבנים סמוכה, נמלטו השלושה בריצה מהמקום, בחזרה אל החווה. לאחר זמן מה, משהבחינו השכנים בלהבות הבוקעות מכלי הרכב, הם הצליחו "לאחר מאמץ משותף ממושך", לכבות את הבערה באמצעות חול וצינורות מים. עוד נטען, כי כתוצאה מהצתת המשאית נשרף חלקה הקדמי ונגרם נזק, שלא היה מבוטח, בסך 35,000 ש"ח. למכונית המרצדס נגרם נזק בסך 58,000 ש"ח כאשר גם מכונית זו לא הייתה מבוטחת.

           לטענת המאשימה, מעשים אלה מצטרפים לשורה ארוכה של מעשים עבריינים דומים, אשר אירעו באיזור יהודה והשומרון, בין השנים 2013-2010, שעניינם הצתת רכוש של תושבים פלסטינאים, תוך ריסוס כתובות מתסיסות בזירת ההצתה. עוד נטען, כי מעבר לחומרה הניבטת מעצם המעשים, יש בהם כדי לעורר תסיסה וטינה מצד התושבים הפלסטינאים ולהוביל לפיגועים ופעולות נקם נגד כוחות הבטחון והאוכלוסיה היהודית באיו"ש ובתחומי מדינת ישראל.

           לטענת המאשימה, ביצע המשיב את המיוחס לו שעה שהיה עליו לשהות במעצר בית ביישוב אלון מורה או בחווה, כפי שנקבע במסגרת הליך אחר שמתנהל נגדו בבית משפט השלום בכפר סבא (מ"ת 15542-05-13).

4.        עם הגשת כתב האישום נגד המשיב, ביקשה העוררת לעוצרו עד לתום ההליכים במשפטו. במקביל, התבקש בית המשפט לעצור עד לתום ההליכים גם את לנדסברג וסביר, נגדם הוגש כתב אישום נפרד. נטען בבקשה, כי ברשות העוררת ראיות לכאורה "חזקות" להוכחת אשמתם של המשיב וחבריו, ובכלל זאת, הודאתו המפורטת של סביר במלוא המעשים המיוחסים לכל הנאשמים וזאת הן בחקירתו בשב"כ והן במשטרת ישראל; הודאתו המפורטת של לנדסברג במרבית האישומים המיוחסים לנאשמים,  למרות שבשלב מסויים הוא ניסה לחזור בו מהדברים; ריבוי פרטים מוכמנים בהודאותיהם של סביר ולנדסברג, ביחס לממצאים אובייקטיביים העולים מסרטון מצלמת אבטחה שהיתה בזירת האירוע; תלונות שני נפגעי העבירה הפלסטינאים בכפר פרעתא; ושתיקתו הגורפת של המשיב, בשלל חקירותיו בשב"כ ובמשטרה.

           עוד נטען, כי נגד הנאשמים, והמשיב בתוכם, קמה עילת המסוכנות, בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). זאת, לאור חומרת המעשים, אופיים, והפנייתם כלפי הקורבנות, מתוך מניע של גזענות או עוינות כלפי הציבור הפלסטינאי. עוד נטען, כי קיים יסוד סביר לחשש כי אם ישוחררו הנאשמים מהמעצר, הם יוסיפו לסכן את שלומו ובטחונו של ציבור זה. לטענת העוררת, מסוכנותם של הנאשמים מתעצמת בשל הרשעותיהם הקודמות, ולגבי המשיב נטען, בנוסף, כי תלוי ועומד נגדו כתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בכפר סבא. בכתב אישום זה יוחסו למשיב עבירות של תקיפה ואיומים כלפי ערבים ישראלים, מתוך מניע של גזענות או עוינות כלפי הציבור הערבי.

           עוד נטען, כי לאחר הגשת כתב האישום, התווסף אישום בגין הפרת תנאי השחרור שהוטלו על המשיב, במסגרת הליך המעצר באותו תיק. לפיכך, קמה נגד המשיב עילת מעצר נוספת, לפי סעיף 21(א)(1)(2) לחוק המעצרים, שכן הוא הפר מספר פעמים את תנאי השחרור בערובה שנקבעו לו, וניכר עליו כי "הוא מזלזל בהחלטות שיפוטיות, ואין לתת בו כל אמון".

החלטת בית המשפט המחוזי

5.        ביום 11.3.2014, דן בית המשפט המחוזי בבקשת העוררת לעצור את כל הנאשמים עד לתום ההליכים במשפטם. לאחר סקירת חומר הראיות שהוצג בפניו, קבע בית משפט קמא כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית, המבססת את הנטען בכתב האישום, ולפיכך התמקד הדיון בשאלה, האם ניתן לאיין את מסוכנותם של השלושה באמצעות חלופת מעצר.

           בית משפט קמא ציין לגבי לנדסברג, כי מדובר בצעיר כבן 25, נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים. רמת הסיכון להישנות מעשים דומים מצידו, בעתיד, הוערכה כבינונית. בתסקיר שהוגש לגביו, אובחן הקושי מבחינתו בהצבת גבולות. הוא גילה תוקפנות חוזרת ונשנית ועמדות נוקשות, הנותנות לגיטמציה לאלימות במצבי קונפליקט. עם זאת, המליץ שירות המבחן לשחררו למעצר בית בבית הוריו במושב צפריה. אשר לסביר, צוין כי הוא כבן 22, רווק, המוגדר כבעל אישיות בלתי בשלה. רמת הסיכון להישנות מעשים דומים הוערכה כרמה בינונית. שירות המבחן התרשם כי עצם המעצר היווה עבורו גורם הרתעתי משמעותי, ולפיכך, הומלץ בתסקיר המבחן לשחררו לחלופת מעצר בבית סבו וסבתו.

6.        בית משפט קמא החליט לאמץ את המלצות שירות המבחן בנוגע ללנדסברג וסביר ולשחררם לחלופת מעצר, בריחוק גיאוגרפי מאזור יהודה והשומרון. לגבי סביר סוייגה ההחלטה, ונקבע כי הוא ישוחרר למעצר בית"ככל שהוא ישוחרר מהמעצר הצבאי", בו הוא נתון. כמו כן, חוייבו השניים בהפקדת סכום של 25,000 ש"ח וכן נדרשו להמציא ערבויות אישיות וערבויות צד ג'.

7.        אשר למשיב, נקבע בהחלטה כי מצבו "מורכב יותר" לאור כתב האישום הנוסף, התלוי ועומד נגדו, ובשל העובדה כי מדובר, לכאורה, בהפרה שלישית של תנאי המעצר. לפיכך, החליט בית משפט קמא להורות לשירות המבחן להכין תסקיר מעצר אודותיו, טרם מתן ההחלטה בעניינו.

8.        ביום 9.4.2014, הוגש תסקיר מעצר בעניינו של המשיב. מהתסקיר עולה כי מדובר בצעיר כבן 22, רווק, המתגורר עם משפחתו בישוב אלון מורה. המשיב לא גויס לצבא בשל היותו תלמיד ישיבה. למרות שהמשיב ניסה להציג עצמו כבחור שקול, הרוכש כבוד לזולת, מצא שירות המבחן כי קיים סיכון בינוני להמשך התנהלות אלימה מצידו. כמו כן, התרשם שירות המבחן כי קיים קושי, מבחינתו של המשיב, לעמוד בהוראות חוקיות, ולפיכך הומלץ לשחררו לחלופת מעצר "הדוקה ובעלת גבולות ברורים ומוחשיים, המרוחקת ממקום מגוריו ולימודיו". בהמשך, המליץ שירות המבחן לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בבית השייך לחברת המשפחה בירושלים, בפיקוחה של החברה ובפיקוח האם.

9.        ביום 13.4.2014, ניתנה החלטתו של בית משפט קמא בעניינו של המשיב. בפתח החלטתו, סקר בית משפט קמא את עיקרי תסקיר המעצר שהוגש בעניינו של המשיב, שבו המלצה לשחררו  למעצר בית בירושלים. בית המשפט ציין כי העוררת מתנגדת "נחרצות" לשחרור, לאחר שעמדה על השוני בין המשיב לבין שני חבריו אשר שוחררו לחלופת מעצר. לשוני זה יש מספר רבדים: הרובד האחד נעוץ בשתיקתו המתריסה של המשיב במהלך החקירה, בעוד שחבריו הודו במיוחס להם, הפנימו את חומרת מעשיהם, והביעו חרטה. הרובד השני נוגע להפרות תנאי השחרור ממעצר מצד המשיב, דבר שאינו מיוחס לנאשמים האחרים. לפיכך, כך נטען, לא ניתן ליתן אמון במשיב, שהתנהגותו  מבטאת "חוסר כבוד לזולת ונקיטה באלימות". מנגד, טען בא כוחו של המשיב, כי שתיקתו של המשיב בחקירה אינה צריכה לפעול לחובתו. עוד נטען, כי ההפרות המיוחסות למשיב הן טכניות במהותן, ולפיכך אין כל בסיס להבחין בינו לבין שני חבריו.

           לאחר שנתן דעתו לטיעוני הצדדים, החליט בית משפט קמא "לא בלי לבטים" להורות על שחרורו של המשיב לחלופת המעצר המוצעת, בצירוף פיקוח אלקטרוני. כמו כן, נקבע כי על המשיב להפקיד סכום של 35,000 ש"ח, לחתום על התחייבות עצמית, ולהמציא ערבות צד ג' בסך 50,000 ש"ח. בית המשפט נימק את החלטתו זו בכך, שבעקבות שתי ההפרות הראשונות של תנאי השחרור ממעצר, לא ביקשה העוררת לעיין מחדש בהחלטת השחרור וגם לא הוגש ערר על ההחלטה המקורית. נימוק שני מבוסס על "ניצני התובנה" שמגלה המשיב ונכונותו "לבחון מחדש את התנהלותו".